|
|
עמוד:11
יש קשר קלוש בלבד עם הפעילות הרווחת בבתי הספר , פירושו של דבר שמשהו בסיסי מאוד השתבש בהבנה של המושג "חינוך . " התרופה הדחופה המוצעת במאמר לתיקון מצב עניינים זה היא השבת הפעילות הפילוסופית לקדמת הבמה החינוכית ומיצוי הפוטנציאל המעצים שטומן בחובו מהלך כזה . גם לדרמן-דניאלי מציעה להיעזר בפילוסופיה כדי לתקן את החינוך , אך גישתה ממוקדת יותר : שימוש בהגות קונקרטית , זו של מרטין בובר , לשם הפיכת הוראה שנשלטת כיום על ידי הגיונות טכניים לכזו שתעוצב על פי הגיונות דיאלוגיים . הבעיה שאנו ניצבים בפניה , לדעת לדרמן-דניאלי , היא קשה במיוחד , משום שהרטוריקה של ההוראה הדיאלוגית נישאת בפי כול ויוצרת את הרושם שמדובר בכוח עולה . הכותבת מראה , כי רבים מהחוקרים הנשבעים לדיאלוג ההוראתי מקדמים למעשה משהו שונה לגמרי , ולעיתים אף את ההפך הגמור : הוראה פונקציונלית ואינםטרומנטלית , המתאפיינת בגמישות אך אינה מוותרת על מציאת מנגנון הוראתי שיטתי , המצמצם למינימום את האי-ודאות והמתמקד בדרך הפעולה . אולם , דווקא האי-ודאות וההתמקדות בדרך ההוויה — על פי פרשנותה של לדרמן-דניאלי לבובר וליצירתו משה — הם הבסיס לכל הוראה דיאלוגית אותנטית ומשמעותית , ולכן מוקדש המאמר להמשגתם ולתיאורו של מה שהיא מכנה "נתיב חניכה להכשרת מורים להוראה דיאלוגית . " המתח שבין הצורך בניסוח משנה סדורה ובטוחה בעצמה לבין ההימנעות של משנה זו מאימוץ כללים ודרכי פעולה ברורים וחד-משמעיים מלווה גם את מאמרו של שי פרוגל . פרוגל שואף לקדם פרויקט של "אתיקה חילונית , " הנרתע מהפרטיקולריות של האידיאולוגיות הדתיות והפוליטיות ותחת זאת דוגל בתנועה מתמדת בין אינדיבידואליזם לאוניברסליזם . הוא מציג את קווי המתאר של אתיקה זו באמצעות סקירה של פריצות הדרך שהציעו , כל אחד בזמנו , ארבעה פילוסופים : שפינתה , ניטשה , סארטר וקאמי . על אף ההבדלים ביניהם , ארבעתם תרמו לרעת המחבר להתבססותה של תפיסה , שבמוקד שלה עומדים ההתעצמות של כל אינדיבידואל ומיצוי הווייתו , ושתכליתה היא לקדם בעת ובעונה אחת מוסר כללאנושי ואושר פרטי . בניגוד לפרוגל , אריה ונגר מתייחס במידה רבה ליחס בין אינדיבידואליות לקולקטיביות — או במונחיו ליחס בין ליברליזם לרפובליקניזם — כאל משחק סכום אפס . ונגר טוען שהחברה הישראלית נטשה את תפיסת הערבות ההדדית שאפיינה את היישוב ואת המדינה בעשוריה הראשונים לטובת אתוס ליברלי , המקדש את המרחב הפרטי ואת התחרות הכלכלית בין אינדיבידואלים , שאינם חייבים
|
|