פרק שני על השימוש בדימויים אלוהיים של הלאומיות הישראלית בציונות הדתית

לאחר שעמדנו בפרק הקודם על התפיסות ההייררכיות המהותניות העומדות בתשתית התפיסה הדתית בחוגי מרכז הרב , אבקש להרחיב בפרק זה את הדיון בסוגיית התפיסה המטפיזית אלוהית של הלאומיות הישראלית , המהווה תשתית לתפיסה הייררכית מהותנית שלה ביחס לאומות אחרות . בניגוד לרושם המקובל ולמרות הרגישות המובנת לכאורה , בחוגים רבים בעולם היהודי לא נרתעו מאז ומעולם מלייחס ממדים אלוהיים להוויה הברואה , לאירועים היסטוריים או אף לישויות אנושיות , כפי שלא נרתעו מלייחס דימויים אנתרופומורפיים לאלוהות עצמה . בהקשר זה , השימוש במושג ' הקדושה' הוא הרווח ביותר . דוגמה בת ימינו לכך מצויה בדבריו של הרב שלמה אבינר , המבחין בין טומאת מת ישראלי לבין טומאת מת נוכרי : המוות הוא טומאה , שכן מהותו היא מיעוט החיוניות האלוקית שבנברא . ובהתאם למידת ההסתלקות של החיוניות האלוקית הזו - כך היא מידת הטומאה . קברי הגויים אינם מטמאים באוהל מעיקר הדין , כי נשמתם אינה כה קדושה , וההפרש בין גופם בלי נשמה לגופם עם נשמה אינו כה גדול . לכן הסתלקות הנשמה אצלם אינה מהווה משבר כה נורא . וכן להפך : קברי צדיקים אינם מטמאים ( לכמה שיטות , אם כי לא להלכה...  אל הספר
מכון שלום הרטמן