גם במחלתו האנושה לא נח הורדוס מזעפו . הוא ראה כואב וכעוס , שפחדו הולך וסר מעל העם , שהתחיל חושב אותו לאיש נוטה למות וחםר אונים . ובאמת גברה רוח המרד בקרב העם כשנודע דבר מחלתו של הורתם . שני חכמים פרושים , שהיו מקובלים מאוד על העם ובייחוד על תלמידיהם הצעירים , יהודה בן צפורי ומתתיהו בן מרגלות , עוררו את התלמידים להוריד את נשר הזהב , ששם הורדוס על השער הגדול של בית המקדש . כשפשטה שמועה שהמלך מת , העזו כמה צעירים לעשות כדבר רבותיהם . הם נתפשו מיד יחד עם חבריהם ורבותיהם על ידי האםטראטיגום של המלך והובאו לפני המלך החולה . הורדוס ציווה לאסרם ולהביאם ליריחו . בפקודתו נתכנסו ראשי העם בתיאטרון והוא נשא לפניהם נאום מלא זעם וכעס על החוצפה שבהורדת הנשר משער בית המקדש , שהיה אחת ממתנות הקודש הרבות , שבהן קישט את בית המקדש . ועוד אמר , שהוא עשה מה שלא עשו החשמונאים במשך מאה עשרים וחמש שנות מלכותם , ואף על פי כן נהג בו העם הזה בחוצפה כל הימים . לנכבדים לא אונה כל רע , אבל שני החכמים וכמה מחבריהם נשרפו חיים , ואחרים הוצאו להורג . מלבד זה הודח הכהן הגדול מתחיה , הואיל ולא עלתה בידו למנוע את המעשה . במק...
אל הספר