חנינא פורת מבוא היחסים בין הבדווים ובין מדינת ישראל התעצבו במידה רבה בעשור הראשון למדינה . אמנם לא מדובר בשנים שעד שנת , 1953 אך משנת 1954 ואילך הלכו והתגבשו כללי התנהגות מחייבים של המדינה והממשל הצבאי כלפי הבדווים ושל השבטים כלפי מדינת ישראל . אז גם הושלם תהליך חלוקת תעודות הזהות ופחתה ההסתננות הבלתי חוקית לנגב . רגיעה מסוימת זאת אפשרה למוסדות , למשרדים , למפלגות , לגופי התכנון והביצוע של המדינה הצעירה לנסות ולעצב את עתידם של הבדווים , מתוך הנחה ששלב הנוודות הסתיים וכעת יש לסייע לשבטים להתיישב דרך קבע בישראל . מטרת השלטונות הישראליים היתה להשיג רגיעה באזור הסייג ( אזור מרוחק וצחיח בנגב הצפוני , דל במקורות מים ונחות מבחינה חקלאית לעומת אזורים שישבו בהם קודם לכן , ( שבו רוכזו הבדווים לאחר המלחמה , כדי להתפנות ליישב את הנגב בעולים החדשים . המשרדים הממונים על הטיפול בנושא לא מיהרו להכין תוכניות להתיישבות קבע של הבדווים גם בשל ההתדרדרות במצב הבטחוני , בעקבות מעשי האיבה של מצרים וירדן בישראל ( מסתננים ) שמקצת בדווים השתתפו בהם . העיכוב בתוכניות ליישוב הבדווים בנגב חל גם מאחר שהמעצמות הגדולו...
אל הספר