" מי אשר כבה נרו ובעפר נטמן , בכי מר לא יעירו לא יחזירו לכאן " . אלה היו המילים הכמעט אחרונות של יצחק רבין ז"ל . הוא שר אותן מעל הבימה בכיכר , שלימים נקראה על שמו . בתום הערב הנורא ביותר בחיינו הציבוריים נמצא " שיר לשלום" בכיסו של ראש הממשלה , ספוג בדמו . בטרם נורה שר רבין עוד שורה מהשיר : " אל תביטו לאחור , הניחו להולכים " . זו אמירה קשה , שנויה במחלוקת , המציגה את זיכרון העבר , ובכללו את הנופלים במלחמה , כמעכב התקדמות לקראת שלום עם אויבים . כדי שנוכל לשאת עיניים בתקווה , אומר המשורר , עלינו לדחוק מהתודעה את זכרם של מי שמסרו את נפשם בשדות המלחמה . האם אמת כואבת זו נכונה גם לזכרו של ראש הממשלה המנוח , שחייו נלקחו ממנו בשדה השלום ? האם עלינו להניח לו ? לשם איזו מטרה ? רצח רבין שינה את הביוגרפיה הפרטית של רבים מאתנו , משל היה בן משפחה המוטל בחצר הפרטית ודמיו זועקים . הכאב הפך אותנו אז למשפחה אחת ; רשות הרבים הומרה לאתר אבל אינטימי ; בית יעקב בכה על עקדת יצחק . שונה המצב כיום . חמש עשרה שנה לאחר הרצח , האבל הציבורי מגייס פחות ופחות שותפים . הכאב מתעמעם , הזיכרון מיטשטש , הזעזוע פג . מחליפ...
אל הספר