לרוב מניינה ובניינה של החברה היהודית יחס זיקה עמוק אל מרחבי הארץ . תודעתם צרובה בזיכרון מיתי של געגועים ואהבה אין קץ לארץ . זיכרון ואהבה זו התגלמו בתפילות , בשירים , בשיבה הציונית אל " המקום ; " המקום הפיזי שאפשר לחוש בו , להתרפק עליו , לגעת בו . זיקת אהבה זו למולדת היא בין התופעות המופלאות שכוננו את תבנית מולדתו התרבותית של העם היהודי . היחס המיוחד של אהבה לארץ מתגלם בתודעת רבים כתביעה לריבונות ולשליטה על טריטוריה . כביכול , אינך יכול לאהוב את ארץ ישראל אם אתה מניחה בידי זרים . השליטה והריבונות נעשות אפוא מבחן עליון לזיקת האהבה . ואולם האם אהבה מתממשת דווקא על ידי שליטה וריבונות ? ובכלל , מהי אהבה ? ומה היחס הראוי שבינה ובין שליטה וריבונות ? הכרתנו את הזולת נעשית באמצעות התיאורים , האפיונים או התיוגים שאנו מייחסים לו . במסגרת הכרה זו אנו תופסים אותו כמו שהוא בשבילנו , ולא כמו שהוא לעצמו . ה"היות בשביל הזולת" משמעו שהאני המתאר הוא הסובייקט , הריבון , והזולת הוא אובייקט בלבד , ולפיכך קיומו כסובייקט אינו זוכה לביטוי . תפיסה מעין זו אינה מותירה יסוד סודי , נסתר בהוויית האחר . קיומו תחום ע...
אל הספר