ביאליק בנה תפיסה כפולה של רציפות היסטורית : התפתחותה של הספרות וגם של הרבה מקצועות אחרים הולכת בשתי דרכים : בדרך גלויה ובדרך נסתרה . בשעה שהיא הולכת בדרך גלויה , היא משתלשלת כשלשלת שכל חוליותיה נכרות לעיניים והולכת ונמשכת כנהר שאין לו הפסק באמצע , אבל בשעה שהיא הולכת בדרך נסתרה אין כל חוליותיה נראות לעין והיא דומה לאותו המעין , שפעמים הוא נגלה ופעמים נבלע וממשיך זרמתו במעמקי האדמה , זורם ושוטף מתחת הארץ , עד שהוא מתגלה בסוף כמה פרסאות . ההיסטוריה וההסכם הכללי יודעים רק את דבר התפתחותו הגלויה של כל דבר ומאורע וכשפוסקת אחת החוליות משלשלת ההתפתחות להיות נראית לעינים , הרי הם חושבים אותה לנפסקת לחלוטין , בשעה שבאמת היא עדיין נמשכת בדרך הסמויה מן העין , כאותו המעיין הזורם מתחת לקרקע , נסתר ונעלם מעין כל . " הנגלה הוא " שלשלת" ואילו הנסתר הוא " מעיין . " ובפסקה הבאה מתבאר מהו הזרם הנסתר : " ביחד עם מיתת ר' עמנואל הרומי ( 1330 ) לא נפסקה השירה העברית לחלוטין , אך נמשכה בלא יודעים , במסתרים . " כלומר , השירה היא האנרגיה הזורמת מתחת לחוליות הגלויות , ה"מודעות" של ההיסטוריה . וכאן , משום המילה "...
אל הספר