המסלול השני של הדיבור על הרגש עוסק בעצירת המבט וביצירת מבט : מן הבית השני ואילך נבנות מעין תמונות המאלצות את הקורא המדומיין לעצור ולהביט אל אתרי הרצח והאונס ולחדור בכוחו המדמה אל משמעות סימני ההרס . ביאליק מפעיל באורח חריף את המודעות לתהליכי המחיקה שהזמן החולף מחולל באירוע . העד העובר בין מדורי החורבן עובר בהם בתוך תהליך דוהר של השקטה וטשטוש : " מחר ירד גשם [ ... ] ולא יצעק עוד הדם מן השפכים והאשפתות [ ... ] והכל יהיה כאין . " הבא אל ה"עליות" נמצא בעלטה . הוא אינו רואה עוד דבר . זהו המצב הראלי של הבא אל מקום ההרס . כאן מתרחשת תפנית . הדובר מפעיל את המראה כמבט המופנה אל הנמען ולא כראייה היוצאת ממנו : " ומכל החורים העמומים ומתוך צללי הזויות — עינים , ראה עינים , דומם אליך צופיות . " הדובר ( האל ) עושה את המרחב הדומם , האדיש , למדיום מוליך לבניית התמונות : ה"עכבישים" הם " עדי ראיה" המגוללים את מראות הטבח . שתיקת המרחב אינה נשכחת . המרחב השותק , הקרוב למחוק את העבר הקרוב , אינו אלא שיקופו של הכוח המוחק בתודעת החי . התמונות נבנות אפוא בתוך תווך המתנגד להן — מרחב השכחה המוחקת אותן במהירות . ...
אל הספר