המילה העברית " רגש" במשמעותה המודרנית , כמסמנת מצב רוחני נפשי , הנוגעת בשמחה ובצער , היא מילה חדשה למדי . במשמעותה העתיקה , התנ"כית , היא מתארת סערה ורעש . בימי הביניים התרחש צירופה לחיי האדם , והיא סימנה בלשון השירה וההגות של חכמי ימי הביניים את החושים — ה"רגשים . " המגע בחישה הוא שהוליך , לקראת סוף המאה השמונה עשרה , אל מישורי תגובה פנימיים יותר ואל מושגי ה"נפש" והסובייקט החדשים . מרדכי אהרן גינצבורג ואברהם מאפו כבר רואים בה את משמעותה המשמשת בכתיבתו של ביאליק ובעברית של היום . יש להדגיש כי המשמעות החדשה עשויה מעין צירוף של משמעות הרגש כמצב נפשי ושל משמעותו העתיקה ביותר כמסמן סערה — צירוף המתבלט מאוד במילה "התרגשות , " למשל . הדיון השיטתי ברגשות הוא עתיק , וכנושאים רבים בהגות המערבית — ראשיתו באריסטו , שלמרות תפיסתו הקוגניטיבית המובהקת , התייחסותו לרגשות אינה מובעת בכתיבתו על חיי הגוף אלא ב"רטוריקה" . ( a 1378 II ) אריסטו עוסק ביכולת להשפיע על רגשות הזולת ולתפעלם באמצעות תורת הנאום . " רגשות הם אותן תחושות המשנות את האדם עד כי הן משפיעות על מעשיו ושיפוטיו " . אבל למרות העיסוק האריסטו...
אל הספר