המנהיגים הציונים נקלעו למשבר , והוא לא היה צבאי בלבד . "נעשה ברור לכל ... כי ארצות הברית מבקשת להביא לידי בחינה מחדש של בעיית ארץ ישראל בעצרת הכללית " , כתב סר אלן קנינגהם . הוא סבר כך לנוכח העובדה שפעולות האיבה המתעצמות וההצלחות הערביות כרסמו קשות בתמיכה הבינלאומית בהחלטת החלוקה ובהקמת מדינה יהודית – כפי שאכן קיוו הערבים כאשר עלו על דרך האלימות . האמריקנים , במפתיע , הם שנתקפו ראשונים בפיק ברכיים . כבר 2–ב בדצמבר 1947 הזהיר הנשיא טרומן בעדינות את הציונים ואת תומכיהם : "ההצבעה באו"ם היא רק התחלה ועל היהודים להפגין עתה סובלנות והתחשבות בעם האחר בארץ ישראל , שעמו הם יצטרכו לחיות בשכנות " . כעבור שבועות אחדים התבטא מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל ביתר חריפות כאשר אמר לאנשי משרדו , כי "הוא סבור שממשלת ארצות הברית עשתה משגה כאשר תמכה בחלוקה . " הרמז לגבי מהפך במדיניות האמריקנית , שעד כה תמכה בפתרון החלוקה , הוליד מיד ובאורח טבעי למדי לחץ–נגד ציוני נמרץ , שגרם לאמריקנים לחזור ולאשר את תמיכתם בחלוקה , אולי – כפי שניתחו הבריטים – מתוך שיקולי בחירות , שכן טרומן ורוב חברי הקונגרס עמדו על סף בחירתם מחדש...
אל הספר