יש משפט מ שאף השכל הפשוט ביותר אינו יכול להימנע ממנו , כשהוא חושב על המציאות של הדברים בעולם ועל קיום העולם עצמו . וזה הוא : כל היצורים המרובים , אף אם אמנות התקנתם היא גדולה ואף אם הם נמצאים בזיקת גומלין תכליתית מרובה , ואפילו המכלול של מערכות כה רבות שלהם , שאנו מכנים אותן שלא כנכון בשם עולמות—כל אלה לא היו מועילים לשום דבר , אלמלא היו נמצאים בהם בני אדם ( ישים תבוניים בכלל . ( לשון אחר : בלי האדם היתה הבריאה כולה לשווא , מד ^ ר גרידא , וללא תכלית גמר . אף על פי כן , ספיקת ההכרה של האדם ( תבונתו העיונית ) לא היא היא שביחס אליה מקבלת המציאות של כל השאר בעולם בראש וראשונה את ערכה—כאילו אין משמעותו של העולם אלא זו , שנמצא מישהו היכול להתבונן בו . שכן אם התבוננות זו בעולם לא היתה מביאה אותו אלא לדמות דברים ללא תכלית גמר , הרי מתוך זה שהוא מכיר את העולם , לא היה נצמח למציאות ערך כלשהו . צריך להניח מראש תכלית גמר של העולם , שביחס אליה תהיה עצם ההתבוננות בעולם בעלת ערך . וכן , אין אנו יכולים לחשוב תכלית גמר של הבריאה כניתנת על ידי רגש התענוג וכמות התענוג , היינו לא הרווחה , ההנאה ( אם גופנ...
אל הספר