בהערה הזכרנו סגולות של ספיקת ההכרה שלנו ( אפילו של המפיקה העליונה , ( שאנו מתפתים בקלות להעבירן , בחינת ת 1 ארים אובייקטיביים , על הדברים עצמם . אבל סגולות אלו שייכות לאידיאות , ששום מושא שבניסיון , שהיה מתאים להן , אינו יכול להינתן , ושיבולות אפוא לשמש רק כעיקרים מכוונים לשם התחקות על הניסיון . ואמנם , כך הוא לגביה מושג של תכלית הטבע במה שנוגע לסיבת האפשרות של נשוא כזה היכולה להימצא באידיאה בלבד ; אך התוצאה המתאימה לאידיאה זו ( המוצר עצמו ) הריהי נתונה בטבע ; ונראה שמושג הסיבתיות של הטבע , בחינת יש הפועל לפי תכליות , הופך את האידיאה של תכלית הטבע לעיקר מכונן שלה . ובזה יש לה לאידיאה זו משהו המבדיל אותה מכל שאר האידיאות . המבדיל הוא בזה : אותה האידיאה אינה עיקר תבונה לגבי השכל , אלא לגבי כוח השיפוט , י ולכן היא רק השימוש בשכל בכלל לגבי מושאים אפשריים של הניסיון ; וזה במקום , שהמשפט אינו יכול להיות קובע , אלא רפלקטיבי בלבד . ולכן אמנם מךהאפשר הוא שהמושא נתון בניסיון , אבל אי אפשר לחרוץ עליו בהתאם לאידיאה משפט קבוע ( ועל אחת כמה וכמה משפט ה 1 לם , ( אלא ניתן לבצע עליו רפלכסיה בלבד . ההב...
אל הספר