§12 משפט־הטעם מבוסס על נימוקים־אפריורי

לקבוע אפריורי את הקישור של רגש התענוג או אי התענוג , בחינת תוצאה , דימוי כלשהו ( בין הרגשה בין מושג ) בחינת סיבתו—מן הנמנע הוא מכל וכל ; שכן יהיה זה יחם סיבתי ( בין מושאי הניסיון , ( ויחס סיבתי אפשר להוכיח רק אפוסטריירי באמצעות הניסיון עצמו . אמנם אנו גזרנו בביקורת התבונה המעשית את הרגש של רחישת כבוד ( בחינת אופניה מיוחדת וסגולית של רגש זה , אשר אין עניינו להיות הולם לא את התענוג ולא את אי התענוג , שאנו מקבלים ממושאים ניסיוניים ) מתוך מושגים מוםריים כלליים אפריורי . אבל שם יכולנו גם לעבור את גבולות הניסיון ולהסתמך על סיבתיות המיוסדת על טיבו העל חושני של הסובייקט , כלומר על סיבתיות של חירות . אולם אפילו שם בעצם לא גזרנו א ת ה ר ג ש הזר . מתוך האידיאה של המוסריות בחינת סיבתו , אלא גזרנו רק את קביעת הרצון . אבל הלך הרוח של רצון שנקבע קביעה כלשהי , הריהו כבר לעצמו רגש של תענוג והוא זהה עמו , ועל כן אינו נובע ממנו בחינת תוצאה שלו . היינו חייבים להניח תוצאה : 1 זאת רק אילו המושג של המוסרי בחינת טוב היה קודם לקביעת הרצון על ידי החוק ! שהרי אז היינו גוזרים לשווא את התענוג , שהיה קשור במושג , ...  אל הספר
מוסד ביאליק