ההסתדרות הרפואית בישראל בשנות החמישים ובשנות האלפיים

אורית רוזין ונדב דוידוביץ' פתח דבר בשנים האחרונות קשה לחמוק מעיניהם של חולי סרטן נואשים המביטים אלינו מן המרקע , מאתרי האינטרנט ומעמודי החדשות בעיתונים היומיים . המאבק על הכנסת תרופות חדשות לסל הבריאות מביא את החולים , המודרים בדרך כלל – כקבוצה – מן הזירה הציבורית , אל כל בית בישראל . מפגינים כואבים הנושאים שלטי מחאה הם חלק מן הנוף האזרחי שלנו . רשימות של תרופות למחלות שאת שמען לא שמענו קודם לכן מפורטות באמצעי התקשורת בלוויית איורים ותצלומים . הציבור נאלץ לחלוק עם ועדות סל התרופות את ההחלטה אם להציל חיי חולים במחלות נדירות , לשפר את איכות החיים של החולים או אולי להאריך את חייהם של חולי סרטן סופניים בחודשים או בשנים אחדות . נדמה כי פנייה כזאת ומידה כזאת של שיתוף ( ממשי או מדומיין ) של המומחים את הציבור טבעיות ומובנות מאליהן , אך לא כך היו פני הדברים בעבר , בשעה שבין המומחים ובין הציבור שררה מידה של ריחוק , והחלטות בענייני תקציב היו מתקבלות הרחק מעבר לתחום ידיעתו של הציבור . הקרבה הממשית או המדומיינת הזאת בין מקבלי ההחלטות לציבור היא אחד הביטויים של חוויית ההפרטה של משק הבריאות בישראל : ...  אל הספר
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב