קבוצה קטנה ועצובה התקבצה ביום רביעי אחד שבין פורים לפסח תשע"ב , ( 2012 ) לקראת דמדומים , לטקס אזכרה צנוע בשערי ואדי חרמייה . המדרונות שמתנקזים לוואדי עטו גלימה ירוקה עם אינספור נקודות אדומות , צהובות וסגולות , בדיוק כמו באותו בוקר קדם אביבי עשר שנים קודם לכן , כשהוואדי הפך לגיא הריגה . השמש זרחה , הכלנית פרחה והצלף ירה . מחבל פלסטיני בודד וקר רוח , מצויד ברובה עתיק , קטל בתוך ארבעים דקות עשרה חיילים ואזרחים . אחר כך הסתלק בנחת לביתו שבכפר סילוואד הסמוך למרות כל התכונה הצבאית הגדולה באזור . צה"ל תשס"ב היה צבא נבוך מול המתקפה העוצמתית ביותר של הטרור הפלסטיני מאז תחילת המפעל הציוני . ההנחיות שבידיו דיברו על הכלת הטרור , לא על חיסולו , אבל הוא התקשה לעמוד אפילו במשימה הצנועה הזאת . צלילי "מה אברך" של רבקה זוהר הדהדו באמפיתיאטרון הקטן שהוקם בינתיים בזירת הטבח ההיא . הוריו של סרן אריאל חובב ז"ל הצטלמו ליד שלט ההנצחה במקום עם נכדתם הודיה חובב , שעדיין לא נולדה כשאבא נפל פה . ערן דמלין , אחיו של סגן דיוויד דמלין ז"ל , האזין בדריכות להסברים של רכז הביטחון האזורי אביגדור שץ , שכמעט נהרג פה גם הו...
אל הספר