כשעה לפני מותו ראיתי את יצחק רבין נשען על המעקה במרפסת הכיכר הקרויה היום על שמו , סוקר בסיפוק את ההמון שלמרגלותיו . זאת לא היתה עצרת ענק , עשרים אלף איש פחות או יותר , אך כל צלם יגיד לכם שממרומי הבימה מראה הקהל תמיד מרשים יותר , בגלל טעות אופטית . לא רואים משם את השטחים המתים , את המרווחים שבין מפגין למפגין , ויש תחושה שהרחבה מלאה מרחוב אבן גבירול שמשמאל ועד שדרות בן גוריון ממול . רבין , שברוב תקופת כהונתו כראש ממשלה ידע בעיקר הפגנות נגדיות , התבשם ממפגן האהדה . "אלה השעתיים היפות ביותר שהיו לי בחיי , " אמר לקראת סיום לז'אן פרידמן , הפטרון הכלכלי של האירוע . כל השלטים שהונפו שם באותו ערב צונן הביעו תמיכה בו או במדיניותו . כרזת בד גדולה במיוחד , שנפרשה ממש מולו , נשאה כתובת מלבבת מאוד מבחינתו : "סטודנטים מבר אילן תומכים בשלום . " רבין הסתייג תחילה מהעצרת . הוא חשש ממיעוט משתתפים ומכך שהימין יציג אותה כעצרת "מטעם" שהשלטונות ארגנו למען עצמם . מי ששכנעו אותו להתגמש היו שלמה להט , שמעון פרס וז'אן פרידמן . פרידמן טען אחר כך , כי הגה את רעיון העצרת לאחר שראה את כרזת הפוטו מונטאז' של רבין במדי...
אל הספר