אור לכ"ז בסיוון תשכ"ז , במלאת חודש ימים למלחמת ששת הימים , הצטופפו מאות בני אדם לערב הודיה בישיבת מרכז הרב בירושלים . זה היה הרגע המתוק ביותר בתולדות המוסד הזה , צור מחצבתה של הציונות הדתית הלוחמת . הגיעו נשיא המדינה זלמן שזר , הרב הראשי , נציג הממשלה , חברי כנסת , מבקר המדינה , שופטים וגם חתן פרס נובל לספרות ש"י עגנון . את הנאום המרכזי נשא כמובן ראש הישיבה , הרב צבי יהודה קוק . פחות מחודשיים לפני כן הוא השמיע באותו מקום את זעקת "איפה חברון שלנו , " ? שלאור תוצאות המלחמה הועלתה למפלס נבואה . חברון היתה עכשיו שלנו , גם שכם , יריחו וירושלים , כך שלכאורה נשאר רק לוודא שיישארו בידינו לעד . שני לוחמים מבין תלמידי הישיבה התבקשו לגולל את חוויות המלחמה והניצחון . אחד מהם היה חנן פורת . הוא קרא שם מהכתב את סיפור ביקורו הראשון בכפר עציון מיד אחרי הקרבות עם משלחת של דור אבותיו , מייסדי המקום . "בתל אביב ודאי היה באותה שעה חם ולח , " פתח ואמר , "והבריות הזיעו ורטנו , אבל בדרכים לגוש עציון היתה הרוח עזה ונושמת , ואנו הלכנו עמה פקוחי מבט , פרועי ראש . ירדנו מן המכוניות למרגלות העץ הבודד ועלינו ברגל ...
אל הספר