אמנות, לאומיות ויחסי ציבור: המיתוס של בצלאל

דליה מנור האמנות ירדה על ארץ ישראל בתחילת המאה , נחתה בה כאורח מכוכב אחר . פרק זה בתולדות האמנות נפתח באווירה קודרת , ואולי אף בחוסר תקווה ; בבסיסו העדר מוחלט של מסורת , גישה רגיונאלית בעיקרה לאמנות , ומרחק עצום – גיאוגרפי ותרבותי כאחד – בין ארץ ישראל לבין מרכזי האמנות בעולם . אל לב רוחות החורף הקרות שהסעירו את ירושלים ב – 1906 חורף שאין להקל בו ראש בעיר הררית זו – הגיע יהודי אלגאנטי בלבושו ונמרץ במעשיו . בעודו מתארח בבית ידידים , הוא גמר אומר בנפשו להביא אל העיר הקדושה הזאת טעם של דברים שלא ידעה מעולם . לקורותיו של מיתוס המקור תיאורים אלה , המציגים את הולדתה של האמנות הישראלית כאירוע כמעט על טבעי , כמו לקוח מן האגדות , מיטיבים להדגים את הגישה המיתולוגית הרווחת בהיסטוריוגרפיה של האמנות הפלסטית בארץ , לא רק בספר מבוא פופולרי מעין זה , אלא גם בחיבורים אחרים ( בייחוד בכל הנוגע להקמת ' בצלאל בית מדרש למלאכות אמנות , ' השם המקורי שנתן לו בוריס שץ . ( הדימוי של שץ – החלוץ , ' הראשון לראשונים , ' שבא לארץ שוממת והפריח * גרסה מקוצרת של המאמר הוצגה ביום העיון ' אוטופיות בתרבות הישראלית' שהתקיי...  אל הספר