העימות הישראלי-פלסטיני הוא דוגמה לעימותים בין צבאות סדירים של מדינות דמוקרטיות מערביות , המשתמשים בטכנולוגיות מתקדמות , לבין ארגוני טרור , שעדיין נשענים על טקטיקות של גרילה . המפגש ביניהם עשוי לשמש מקור ללימוד ולחיקוי למדינות אחרות הנקלעות למצבים דומים של אלימות בעצימות נמוכה . שני הצדדים נלחמים על תודעת האויב ומשתמשים בכלי הדיפלומטיה הציבורית כרכיב מרכזי . האלימות בעצימות נמוכה בשנים 2008-2000 היתה שונה באופן מהותי מאשר בשנים קודמות ובאירועים דומים בעבר . היא אופיינה בטשטוש בין חזיתות המאבק ובשפה חדשה שערפלה מונחי יסוד צבאיים כ"ניצחון" ו"הכרעה . " בעבר התעמתה ישראל בעת ובעונה אחת עם צבאות סדירים ועם ארגוני טרור , ועתה העימותים הם כנגד טרור בלבד . בניגוד לעבר , האלימות מתרחשת בכל שטח המדינה ומושגי ה"חזית" וה"עורף" התערפלו . בתקופה זו שילב הטרור במאבק נגד ישראל גם חזיתות אחרות , ובהן החזית המדינית , החזית הכלכלית , החזית המשפטית הבינלאומית וחזית הדיפלומטיה הציבורית . אינטנסיביות הטרור , ובעיקר תופעת המתאבדים וירי תלול מסלול , חדרו עמוק לעורף ולחברה הישראלית האזרחית והיו לאיום אסטרטגי . ...
אל הספר