כפי שכבר צוין , התנ"ך היה כתוב ללא ניקוד וללא סימון טעמים . הקריאה הנכונה והטעמים בכתבי הקודש נמסרו מדור לדור בעל-פה עד שנקבע הנוסח המדויק של המקרא על-ידי בעלי המסורה . הסופרים , שעסקו בהעתקת המקרא וקבעו כללים כדי לשמור על הנוסח המדויק של המקרא והעירו הערות בשולי העמודים או בסופם של הספרים , נקראו בעלי המסורה ; וההערות הללו שסייעו בידי הסופרים והבאים אחריהם לשמור בצורה קפדנית על הנוסח המקראי נקראו בשם מסורה . חתימת המסורה הייתה כנראה במאה העשירית לספירה . בעלי המסורה ( המסרנים : ( לבד מקביעת נוסח הטקסט וניקודו הם ציינו גם את מספר פסוקי התנ"ך ואת מספר האותיות וגם חלקו את כל ספרי התנ"ך לפסוקים ולפרשיות . הם הוסיפו את טעמי המקרא המשמשים לנגינה המסורתית של קריאת התורה וציינו את הקרי ואת הכתיב . בעלי המסורה הטברנית החשובים ביותר היו אהרון בן אשר ומשה בן נפתלי . אהרון בן אשר ( מאה 10-9 לספירה ) היה מחשובי בעלי המסורה , אשר חי בטבריה , ומראשוני המדקדקים וממניחי היסוד לניקוד העברי . שיטתו בניקוד ( שיטת הניקוד הטברינית ) התקבלה כניקוד המוסמך של המקרא על רוב עדות ישראל . הנוסח שהותקן על-פי שיטתו...
אל הספר