עיתונאית , מנהלת יחידת התוכן בארגון קשר . אם לחמישה , יוכל , עומרי , שקד , יואב ואראל , ילדה עם אוטיזם . הבת שלי היא נייר לקמוס . היד שלי מונחת עליה . יד סגורה . אסופה . בעצם ... אגרוף . כי כך הכול התחיל . במכת אגרוף . בסנוקרת . כמו בסרטים . הגיבור ( המובס , למעשה ) מוצא את עצמו בחושך מוחלט . העולם - על כל גווניו , אורו ונופיו - נעלם . בחיים לא האמנת שתמצא את עצמך על הרצפה , הא ? אבל הנה אתה . קליפה מושלמת מבחוץ . אבל התוך ריק . אכול . רק גרעין גדול - מחמיץ פנים . אני התוך הריק . אנדרטה אכולת רגשות אשמה . למה לא לקחתי אותה במנשא ? זה מה שבאמת חשבתי באותם הימים - שאם רק הייתי לוקחת אותה במנשא , הכול היה בסדר . המחשבה הזאת היתה אמיתית עבורי כמו שולחן עץ , כמו הקור הירושלמי המתכתי שהיה מפלח את הלב ומגיר עצבות בדרך הביתה מקבוצת התמיכה . מה היה לי רע לקחת אותה במנשא ? תלשתי לעצמי עצב עצב ומזגתי עצבות . אולי לא אכלתי טוב ? אולי אני לא גרה במקום טוב ? חיסונים ? קרינה ? אנטיביוטיקה ? זיהום אוויר ? אלוהים , תגלה לי , זה זיהום האוויר ? שנים אני מסתובבת עם שאלות בראש . שאלות שנוסעות במהירות אסורה...
אל הספר