מתח עצום קיים ב'דת התבונה' בין הווייתו הייחודית של האל המבטלת את ההתהוות מחד לבין הווייתו של האל המשמשת כיסוד לה מאידך . אין ויש משמשים בהתהוות בערבוביה , ושניהם באו לה מידי ההוויה האלוהית . יחס כפול זה של האל אל העולם מלמד כי אין משמעותה של ההתהוות אלא צירוף אץ ויש . ההתהוות מתוארת בדברי כהן כתנועה וכפעילות , על כן יש להבינה כתהליך , המורכב לפי טיבו מיש ואין המשמשים בערבוביה r יש - לפי שהתחיל בהתהוותו , אין - לפי שלא בא לכדי גמר ; אין - כיוון שהוויית האל מבטלת אותו , יש - כיוון שהוויית האל מהווה אותו . ההתהוות היא ההוויה החלקית , המוצאת את יסודה בהוויה האלוהית השלמה . לדעתי , דווקא כאן מצוי חידושה המרכזי של ' דת התבונה , ' ולפיה החלקיות אינה הבל מוחלט ; האל 'בטובו' גם מאשר חלקיות זו . אין מפלט מן הרעיון שה'חידוש' צריך להתייצב מול הראשית ולרככה . הווי אומר , שהמונח התואם אינו בריאה בראשית , אלא ' חידוש , ' הנוהגת אידאליזאציה בראשית ועושה את הבריאה לעניין של הרציפות , אשר בה כל יום משמש ראשית חדשה . אנשי כנסת הגדולה תיקנו את הרעיון הזה בתפילת היום : 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית...
אל הספר