שעתה של אלישבע (חלק ראשון)

דן מירון מבין ארבע המשוררות המכוננות , מייסדות שירת הנשים העברית המודרנית , אלישבע ז'ירקובה ביכובסקי ( 1949-1888 ) היא השכוחה והזנוחה ביותר , אף על פי שעם הופעתה כמשוררת עברית בראשית שנות העשרים של המאה ה 20 היתה היא - לפחות מבחינת קהל הקוראים ה'רחב' של אותם ימים - הבולטת והמפורסמת ביותר . היא שכוחה ומוזנחת לא רק לעומת רחל בלובשטיין , אשר לאחר מותה בשנת 1931 זכתה לפופולריות , שהתעצמה והלכה למרות חילופי הטעמים בשירה ועל אף יחסם האדיש או אפילו העוין של ממסדים ספרותיים וביקורתיים רבי השפעה . אלישבע שכוחה גם בהשוואה לאסתר ראב ויוכבד בת מרים , אשר שירתן אף שלא זכתה לפופולריות דומה לזאת של שירת רחל , היא מרתקת אליה קוראים אניני טעם ומשמשת נושא לעיונים ביקורתיים פרשניים מעמיקים . שתי המשוררות כובשות לעצמן בהדרגה מקום סמוך למדי למרכז ה'קאנוך של השירה העברית המודרנית . אלישבע , לעומתן , כמעט לא זכתה לפינה משלה , ולו גם בשולי הקאנון הזה . למעשה , היא הוזנחה ונשכחה כבר בחייה . משבר חיים חמור , שחל בראשית שנות השלושים , קטע בבת אחת את יצירתה השירית והפרוזאית , שהיתה מתגברת ושופעת במשך העשור שלמן ...  אל הספר
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב