'הדממה' ו'הרעש' בשירתו של חיים גורי

ראובן שהם מילים כגון 'שקט , ' 'דממה , ' 'דומיה , ' 'שתיקה , ' 'חרש' ודומותיהן הן מילים שחוזרות פעמים רבות בשירתו של חיים גורי לתקופותיה ולרבדיה השונים ; האידאה המשותפת לכל המילים הנרדפות הללו מתווה רבות מן הסיטואציות הספציפיות בטקסט , וגם קו אופי מרכזי באישיותו של הדובר האופייני לשירה זו . השקט הזה עומד בניגוד להיפוכו - לרעש , לסערה , ל'גוף ראשון רבים' - שהביקורת על גורי , המועטה יחסית והלא תמיד אוהדת , הדגישה עד כה - לעתים בגלוי , אך בעיקר במובלע . מי שקורא ביקורת זו ( שרובה מעריכה ושופטת ורק מיעוטה מתארת ) בטרם קרא שורה אחת משל המשורר , עשוי להתרשם שלפניו שירת מקהלה , שירה רועמת , המבטאת את רעשי הוויית היחד של העת והמקום על חשבון חוויית היחיד וצקון הלחש הלירי שלו , שכביכול הולך בה לאיבוד . תשומת לבה של הביקורת הוקדשה - במידה רבה גם ב'אשמת' הטקסט - לרעשים 'המצויים בסביבה , ' כפי שמעיד גיבור אחד השירים , עקיבא , שכמעט היה מלך -.אני 5 ? קיבא כמעט הייתי רבע מלך בחךת אל טאנק . ... ] / ן . / עשוי מן החמךים המצויים בסביבה . / היתה בי מהומה רבה והגזמה מרבה ו'ךכב אש בשמים ( ... ] / . ' נמשחת...  אל הספר
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב