אברהם דורון מבוא עבודה זו עוסקת בסוגיה של פרישה מעבודה , שהיתה תנאי לקבלת קצבת זקנה של הביטוח הלאומי בשנות החמישים ובשנות השישים . סעיף 5 לחוק הביטוח הלאומי שנתקבל בנובמבר 1953 קבע שני גילים לקבלת קצבת זקנה : גיל מוחלט 70 - שנה לגבר ו 65 לאישה , וגיל מותנה , דהיינו גיל 'על תנאי' 65 - שנה למבוטח שפרש מכל משלח יד ו 60 למבוטחת . הפרישה מעבודה היתה אמורה להגביל את הזכות לקבלת קצבת זקנה בגיל המותנה רק לקשישים שלפי לשון המחוקק פרשו 'מכל משלח יד . ' המטרה החברתית של תוכנית ביטוח הזקנה במסגרת הביטוח הלאומי היתה להעניק לאוכלוסייה הקשישה קצבאות זקנה שיהיה בהן כדי להבטיח רמת חיים של מינימום לקיום . הבעיה שהתעוררה מיד עם החלת החוק היתה כיצד להתייחס לסוגיית הפרישה כפי שנקבעה בו . המוסד לביטוח לאומי ( להלן : המוסד ) היה אמור להתחיל בתשלום קצבאות הזקנה באפריל . 1957 המופקדים על הפעלת החוק במוסד לביטוח לאומי היו מודעים לכך שקצבת הזקנה בגודל שנקבע לה 'אינה מספיקה , לכל הדעות , לקיום הפנסיונר . ' הדילמה שעמדה אפוא לפני קובעי המדיניות של המוסד היתה אם לפרש את המונח 'פרישה' לחומרה ולא להרשות כל הכנסה , ...
אל הספר