ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים

אבי פיקאר הציונות , כתנועה הלאומית של היהודים , העמידה את העלייה לארץ ישראל כאחת ממטרותיה העיקריות . בשנות השלושים והארבעים , כאשר החמירו הבריטים את המגבלות שהטילו על העלייה , הפכה הסםמה 'עלייה חופשית' לאחת הדרישות המרכזיות של היישוב בארץ ושל תומכיו בחו"ל . עם הקמת המדינה היה עקרון העלייה החופשית לאחר מיסודותיה של מגילת העצמאות : 'מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות , ' נאמר בה . הוועד הפועל הציוני קבע כי 'זכות היסוד של כל יהודי לצאת מארצות הגולה ולהתיישב בארצו . ' כעבור שנתיים נוסחה קביעה זו בחוק מיוחד , 'חוק השבות . ' חוק זה קבע שעלייתם של יהודים למדינה אינה בבחינת הגירה כי אם זכות טבעית של היהודים השבים לביתם . בדיונים בנוגע לחוק זה נאמר שמדינת ישראל היא מדינה יהודית לא משום שהיהודים מהווים את רוב תושביה אלא משום שהיא שייכת לעם היהודי : אין זו מדינה שיש לה עם אלא עם שיש לו מדינה , ולכן אין המדינה רשאית להגביל את זכויותיו של העם לעלות לארץ . ואולם , כעבור שלוש שנים שונתה מדיניות העלייה ההמונית והונהגה מדיניות של עלייה סלקטיבית . בשל מקומה המיוחד של העלייה באידאולוגיה הצ...  אל הספר
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב