חנינא פורת מבוא עלייתן של 11 הנקודות בשלהי שנת 1946 והנחת קו המים החל מראשית שנת 1947 הפכו את הנגב לאזור התיישבות לגיטימי , על אף ששאלות היסוד - כמו אספקת מים לשתייה ולחקלאות , איתור קרקעות הניתנות לעיבוד , טיפוח חקלאות מדברית ותכנון צורת יישוב המתאימה לאתגרי המדבר - נותרו עדיין בלתי פתורות . עם סיומה של מלחמת העצמאות עמדו לרשות המדינה מאות אלפי דונם בנגב - חלקם מעובדים ומרביתם זנוחים - שעל הממשלה היה להחזיק בהם , לפתור את שאלת הבעלות עליהן ולקבוע את ייעודן . בניגוד למצב שהיה קיים ערב המלחמה , כשהמוסדות המיישבים פעלו על פי מדיניות קרקעית מוסכמת , עתה השתרר מצב חדש , שבו נתבעו בן גוריון ושריו הבכירים לעצב מדיניות קרקעית התיישבותית חדשה בנגב . מעצבי המדיניות הקרקעית חייבים היו להתחשב בדעת הקהל העולמית הרגישה לקיפוח הפליטים הערבים ; בהתמעטות 'הגרעינים החלוציים' שנכונים היו להתיישב בנגב ובקופה הלאומית הכמעט ריקה . אל כל אלה התווספו גלי העלייה החדשה שהחלו מגיעים ארצה , וראשי המדינה נאלצו לאלתר פתרונות כדי ליישבם . בחינה שיטתית של הכרעותיו ועמדותיו של בן גוריון במהלך המלחמה מוכיחה כי הוא שו...
אל הספר