תרומת התפיסה הגיאוגרפית־יישובית של בן-גוריון להתיישבות בנגב ולפיתוחו בשנות המדינה הראשונות שלאחר המלחמה

חנינא פורת מבוא עלייתן של 11 הנקודות בשלהי שנת 1946 והנחת קו המים החל מראשית שנת 1947 הפכו את הנגב לאזור התיישבות לגיטימי , על אף ששאלות היסוד - כמו אספקת מים לשתייה ולחקלאות , איתור קרקעות הניתנות לעיבוד , טיפוח חקלאות מדברית ותכנון צורת יישוב המתאימה לאתגרי המדבר - נותרו עדיין בלתי פתורות . עם סיומה של מלחמת העצמאות עמדו לרשות המדינה מאות אלפי דונם בנגב - חלקם מעובדים ומרביתם זנוחים - שעל הממשלה היה להחזיק בהם , לפתור את שאלת הבעלות עליהן ולקבוע את ייעודן . בניגוד למצב שהיה קיים ערב המלחמה , כשהמוסדות המיישבים פעלו על פי מדיניות קרקעית מוסכמת , עתה השתרר מצב חדש , שבו נתבעו בן גוריון ושריו הבכירים לעצב מדיניות קרקעית התיישבותית חדשה בנגב . מעצבי המדיניות הקרקעית חייבים היו להתחשב בדעת הקהל העולמית הרגישה לקיפוח הפליטים הערבים ; בהתמעטות 'הגרעינים החלוציים' שנכונים היו להתיישב בנגב ובקופה הלאומית הכמעט ריקה . אל כל אלה התווספו גלי העלייה החדשה שהחלו מגיעים ארצה , וראשי המדינה נאלצו לאלתר פתרונות כדי ליישבם . בחינה שיטתית של הכרעותיו ועמדותיו של בן גוריון במהלך המלחמה מוכיחה כי הוא שו...  אל הספר
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב