כהיסטוריון עלי להודות כי ענייני בהשוואה בין תורת ' האוטונומיה הלאומית' של דובנוב , ' הקהילה האתנית' של סמית ו'הקהילייה המדומיינת' של אנדרסון אינו מטעמים אקדמיים טהורים והוא נטוע בהווה לא פחות משהוא נעוץ בעבר . כמי שחוקר את בעיית המיעוט הלאומי היהודי במזרח אירופה בעבר וכמי שעוקב אחר התפתחות העימות הלאומי היהודי ערבי בארץ ישראל במבט היסטורי ורואה קשר מהותי בין שתי תופעות היסטוריות אלה לבין היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי במדינת ישראל , וגם כמי שקשוב לקולות העולים מריכוזי המהגרים בערי מערב אירופה וארצות הברית – איני יכול להימנע מן המחשבה כי הלכי הרוח האידאולוגיים של הרב תרבותיות , האתניות החוצה מדינות והמגמות הפדרליסטיות האזוריות מחזירים את החברה של ימינו אל הדיונים בשאלות של אוטונומיה תרבותית שהחלו במרכז אירופה ובמזרחה לפני כמאה שנה , בחברה הכללית והיהודית כאחד . הקרבה שמצאתי בין דובנוב לאנדרסון ולסמית אינה ממין אחד ; בין דובנוב לאנדרסון יש מרחק מתודולוגי , אך גם קרבה בראיית היהודים כקבוצה אתנית לאומית , כפי שיתברר בהמשך הדברים . יודגש כי הדיון בנושאים אלה מתקיים בתקופה בעלת נטיות ' ...
אל הספר