העדר מקומות קדושים ואתרים היסטוריים בעלי עניין מיוחד , וריחוק יחסי מהדרכים הראשיות , גרמו לכך שרק נוסעים מעטים יחסית ביקרו בעמק החולה . מעדויותיהם עולה , שלא היו ישובי קבע במקום . שטח הביצות היה נרחב משהיה בתקופה שלפני תחילת מפעל היבוש . ארבי ומנגלס , ( 1818 ) מצאו למשל , ביצות בסוף חודש מאי , שהשתרעו עד לתל אל-קאדי , והם אף התקשו לפלס דרכם לצפת . גם נוסעים אחרים מעירים כי הביצה החלה מצפון לחולה , במקום שהיו כמה בקתות דלות , שהשהות בהן במשך כל השנה היתה בלתי אפשרית . שבטי בדואים ותורכמנים למחצה עיבדו את השטח באופן חלקי . הם נהגו לרדת לעמק מכפריהם שבגולן בעונת הקיץ , ועיבדו בעיקר גידולי שלחין . אך בתקופות של שפל וחוסר בטחון הם נמנעו מכך , והעמק שימש בעיקר למרעה עונתי . החל משנות השלושים של המאה , 19-ה נזכרים שבטי העיוורנה , ששלחו לעתים ידם בחקלאות . ישוביהם הוקמו במקומות גבוהים יחסית בשוליו המערביים של העמק . בעקבות הכיבוש המצרי שופרו תנאי הבטחון והוכנסו גידולים חדשים , כגון אינדיגו וכותנה , ושטחי העיבוד התרחבו במידה ניכרת . ברם , סכנת הקדחת ותנאי הבטחון ( שהורעו שוב בהמשך ) , שימשו מכש...
אל הספר