המחרשה המחרשה הקלה היתה הכלי העיקרי של הפלח , אותה נשא על כתפו או על חמורו בשעה שיצא לעבודת השדה . המחרשה הותאמה לתנאי החורף" בארץ ; היא לא הפכה את רגבי האדמה , אלא פוררה את הקרקע , כדי להתאימה לזריעה . היא מילאה אפוא פונקציה של מתחחה ומשדדה כאחת . המחרשה לא גרמה ל"סוליה" בעומק הקרקע , אך בתוצאה מפעולתה , נשמרו המים בתוך השכבות העמוקות , תוך ריסוק הנקבוביות בשכבת האדמה העליונה . המחרשה היתה עשויה לרוב מעץ שיזף או אלון . חסרונותיה בהשוואה למחרשה האירופית בולטים : היא לא היתה מסוגלת לחדור לאדמה היבשה בסוף הקיץ ; ולא השמידה לכן את עשבי הבר הרב-שנתיים . הפלח נאלץ לכן להמתין לבוא הגשמים הראשונים כדי להתחיל בחריש , שיכול היה להתבצע רק אם האדמה היתה רטובה בעומק של 40-30 ס"מ . בד"כ אמצע נובמבר ( מועד שבו חל חג ג'ודג' הקדוש , ( נחשב למועד המתאים להתחלת הזריעה . החורש החזיק ביד מוט " ) מטט , ( " שבו כיוון ודירבן את הבהמות . הוא חרש בד"כ 5-4 דונם ביום עבודה . זוג שוורים הספיק לעבד בשנה 138-כ דונם . הכלי הותאם לכוח העבודה של השוורים המקומיים , שמשקלם הגיע 300-ל ק"ג . המצב הירוד של השוורים בראשית ה...
אל הספר