תופעה רווחת אצל שופטים היא , שבשל פרשנות קודמת באינסטנציות משפטיות מוסמכות נאלצים הם לפרש את החוקים שלא לפי הבנתם הם , אלא כפי שנתפרשו באינסטנציות המוסמכות הקודמות . מעין אותו דבר ניתן למצוא גם אצל הרמב"ם בקודקס המשפטי שלו משנה תורה . במורה נבוכים א , סא ( קכון מפרש הרמב"ם את הביטוי 'אדני' שנאמר אצל אברהם בבראשית יח , ג כפונה למלאך ולא לקדוש ברוך הוא , וכן נראה מחלק שני , מב ( שמד-שמה ) ' ועם זאת , בהלכות יסודי התורה ו , ה הוא מאמץ להלכה את הדעה , שכל השמות הנאמרים אצל אברהם קודש 'אף זה שנאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך . ' בדומה לכך כותב הרמב"ם במורה נבוכים ב , מו ( שס , ( שכוהן חייב שני לאווין על כל פאת זקן ופאת ראש , ומן הסתם משום שבפרשת 'אמור אל הכהנים' ( ויקרא כא , ה ) יש עליהם איסור מיוחד לגלח את זקנם . ברם לפי המקורות התלמודיים ( בבלי מכות כ ע"א-ע"ב ) אין בעניין איסור גילוח כל הבדל בין הכוהנים לבין שאר ישראל , והרמב"ם כאיש ההלכה אימץ דעה זו במניין מצוות לא תעשה שלו ( ראה ספר המצוות מצות לא תעשה מג-מד ) וגם במשנה תורה ( הלכות עבודה זרה יב , א-ב ) אינו מבחין כל הבדל שהוא בין כוהנים...
אל הספר