יחסי דתיים–חילונים במדינת ישראל עולים תדיר על סדר היום הציבורי . היחסים טעונים מאוד , והם אחד מגורמי המתח המרכזיים בהוויה הישראלית . הפערים התרבותיים והחברתיים שבין המגזרים — הדתי והחילוני — אינם נסגרים . אדרבה , הם נפתחים ומעמיקים . החרפת הקיטוב שביניהם מפרה איזונים עדינים ופורמת תפרים דקים , המייצבים את החברה הישראלית המבקשת לשמור על דמותה הפלורליסטית והדמוקרטית . יחסה של ההלכה הדתית אל היהודי החילוני הוא גורם משמעותי ברקע היחסים הנפתלים שבין דתיים וחילונים . לכאורה , ההלכה מקבעת דמות שלילית של היהודי החילוני עובר העברה . הצבתו בסטטוס של " מומר , " " משומד" או " רשע" מגבירה את המתח באופן דו–סטרי : היהודי הדתי , הנאמן להלכה , נושא בחובו מטען שלילי כלפי עובר העברה . במקרה הטוב , הוא מנסה להתעלם ממטען זה , לעדנו או להצניעו — כל זאת כדי לקיים , כלפי חוץ , יחסים חברתיים נורמליים ושוויוניים עם אחיו ועם בני עמו שאינם דתיים . במקרה הפחות טוב , הסטטוס ההלכתי משמש זרז בליבוי גנאי ומשטמה כלפי החילוני . התייחסות כזו מתקבלת מצד מי שאינם דתיים בביטול ובדחייה , כשהתגובה היא מתונה . כשהתגובה חריפה י...
אל הספר