. 5 . 1 . 1 מקורו של הכלל בתלמוד נדרשה פרשת חטאו של עכן במהלך כיבוש יריחו ( יהושע ז . ( עכן נטל משלל העיר , בניגוד לאיסור מפורש ובהתעלם מחרם שהוטל על השלל . לפי התיאור המקראי ( שם , יא ) חטאו של עכן לא היה אישי , כי אם קולקטיבי : " חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם . " החטא מיוחס לעם ולא רק לעכן — "חטא ישראל . " בניגוד למגמת הכתוב המגנה את העם , מובאת בתלמוד דרשה של חכמי ארץ ישראל ( בני המאה השלישית לספירה , ( המלמדת זכות על העם : חטא ישראל — אמר רבי אבא בר זבדא : אף על פי שחטא — ישראל הוא . אמר רבי אבא : היינו דאמרי אינשי [ זהו שאומרים אנשים : [ אסא דקאי ביני חילפי [ הדס העומד בין סרפדים ] — אסא שמיה [ הדס שמו , [ ואסא קרו ליה [ והדס קוראים לו . [ לפי דרשה זו ממשיך העם לשאת את שמו " ישראל" למרות חטאו . דרשה זו מודגמת באמצעות פתגם עממי : הדס שומר על שמו גם כאשר הוא מוקף סרפדים . לכאורה , אין הדרשה מתייחסת כלל למעמדו של היחיד — עובר העברה . למרות זאת הביאה המגמה ללמד זכות על עוברי העברה להרחבה כפולה ומכופלת של הדרשה : הרחבה ראשו...
אל הספר