דן בקר הקדמה הקורא המעיין בכתבי חכמי הלשון העברים מימי הביניים , מן הראשונים ועד האחרונים , נתקל בתופעה המשותפת כמעט לכולם - חלוקת עשרים ושתיים אותיות האלף בית לשתי קבוצות : 1 א . אחת עשרה המשמשות רק כאותיות שורש : ג , ד , ז , ח , ט , ס , ע , פ , צ , ק , ר . ב . אחת עשרה היכולות לשמש הן כאותיות שורש והן בנוספות על השורש . א , ב , ה , ו , י , 2 כ , ל , מ , נ , ש , ת . האותיות של קבוצה א מכונות במגוון של שמות : אצל הכותבים בעברית "אותיות ליסוד , " " יסודים , " "מיוסדים , " "נשרשים , " "שורשיות , " "עיקרים , " "מלכים , " "אותיות השורש" ועוד , ואצל הכותבים בערבית "אלחרוף אלאצליה" ( האותיות השורשיות . ( האותיות של קבוצה ב מכונות אף הן במגוון של שמות . בעברית "אותיות למלאכה , " " המועדים לשרת , " "משרתים , " "משרתות , " "נוספים , " "אותיות השימוש , " "משמשות , " " שימושיות , " "נוספות" ועוד , ובערבית "אלחרוף אלכדמיה" ( האותיות המשרתות , ( "חרוף אלזיאדה" ( אותיות התוספת , ( "אלזואיד" ( הנוספות , ( "אללואחק" ( המצטרפות ) ועוד . * המאמר הזה הוא הרחבה של הרצאה בנושא "הערות על 'האותיות הנוספות' ב...
אל הספר