המקום ממנו אני מדבר : אני רוצה לומר כמה דברי הקדמה , לא הרבה ולא הכול ; להצביע על כמה דברים שנראים לי בלב העניין , מה שיכול לעורר מחשבה ושיחה ; לומר לא הרבה ולא הכול , כדי להשאיר מקום לאחר ולהמשך השיחה , מפני שאם אין אחר ואין המשך , שבהם נפתחת מתהפכת ונוצרת שיחה , אין מחשבה ואין כלום . ההמשך חשוב מפני ש'לוקח' לשיחה הרבה זמן עד שהיא נהיית . כמו בקליניקה , היווצרות ההקשבה וההבנה בנוכחות האחר דורשת הרבה זמן ; הכתיבה והקריאה הן כאילו 'שלא בנוכחות , ' כביכול ב'לבד , ' והזמן שלהן הוא 'זמן לבד , ' אבל וה מטעה : הקריאה , כמו הכתיבה , מתחילה כשהיא הופכת לשיחה , כשהאחר - הנוכח והמדומה - מקבל מקום , וכשאני מתחיל להתקיים אתו , בו , לידו . לשיחה יש סוג זמן שונה , 'זמךעם מישהר . ואז , כשאנחנו מאפשרים את מרחב 'הזמן הדיאלוגי , ' הוא מביא אתו את המקומות והתכנים והצורות , את החזרות וההשמטות , הרגעים הנפרשים והתנועות המקוטעות , הנאה וקושי , ומתחילים להיות תנאים שמאפשרים מידה של מחשבה דיבור והבנה . זה נכון לכל שיחה , אישית ספרותית פילוסופית , וזה נכון והכרחי לשיחה שמנסה להתחיל לפתח ולקיים הבנה ומחשבה פסיכ...
אל הספר