השימוש הנאות בקרקעות באיזור הצחיח למחצה בשולי התחום הימ תיכוני אפשרי רק על ידי שיטות מאוזנות של גידולי בעל , על ידי השקיה מלאכותית , הן מתוך מעיינות והן מתוך בארות , על ידי שימוש במי שטפונות ועל ידי שימור המדרונות בעזרת מדרגות . שיטות אלו לא נשתנו בהרבה במשך מאות ואולי אלפי שנים . מרבית השטח בתחום הצחיח למחצה של המגרב נתון לעיבודי בעל , כולל לא רק חיטה ושעורה , אלא גם עצים , כגון זית ותאנה . גידולי הדגניים נהוגים במחזור דו שנתי , כאשר ביניהן נשאר השטח כרבי ומשמש מרעה . זאת היא כלכלה חקלאית אקסטנסיבית , המחייבת הן גידול דגניים והן גידול בקר או צאן . בשיטה המסורתית מחכה האיכר לגשם ראשון שירכך את הקרקע ; אחרי כן הוא זורע ומכסה את הזרעים על ידי חריש . יש שחורשים חריש שטחי לפני הזריעה ; החריש השטחי הוא דווקא יתרון , בעיקר במדרונות , בכך שאין הוא גורם לסחיפת קרקע . ככל שהאחור צחיח יותר משקיע האיכר פחות זרעים בזריעתו : בעוד אשר בצפונו של האיזור זורעים כמות של 10 ק"ג זרעים לדונאם , דרומה יותר מסתפקים ב 8 ק"ג , ובאיזור הדרומי החולי זורעים רק כדי 3 ק"ג זרעים לדונאם . אולי על ידי כך מכטיח את עצ...
אל הספר