פרק שמיני מיתוס ואנטי־מיתוס

בפרקים הקודמים הזכרנו כמה סופרים מודרנים ופוסט מודרנים שביקשו לאחות את שבריו של הארכיטיפ ההיסטורי . ג'ויס , ואחריו עגנון , שבו והעמידו את דמותו של אליהו ; קובנר שב וגילה את משמעות המדבר בפואמה שלו ; אפלפלד הביא אבות ובנים לידי התפייסות עגומה ; ועכשיו , לאחר ששחרר המיתוס הפאוסטיאני את כל האנרגיה ההרסנית שהיתה אצורה בו , דומה ששוב יש להם לבני האדם עתיד כלשהו . אבל יש לסייג מעט את הדברים , כי הספרות הפוסט מודרנית יותר משהיא עסוקה בשחזור ארכיטיפים היא חושפת את האבסורד שבארכיטיפים כולם , לרבות הארכיטיפים ההיסטוריים שעסקנו בהם . Giles G 0 at-B 0 y ~ 2 ( 1966 ) נטל ג'ון בארת מיתוסים של גאולה וניפצם אחד אחד — "הנער התיש" המתענג על טבעו החייתי הוא דמות המשיח . אחרי שתי מלחמות עולם ואחרי השואה איבד האדם המודרני את אישיותו הייחודית והיה לדמות ממוחשבת שחיה בעולם חסר פשר . בארת מרבה להסתמך על מיתוסים קדומים ועל דפוסים של התנ"ך ושל הברית החדשה " ) הסילאבוס הישן" ו"הסילאבוס החדש , ( " אבל שיטתו היא הגימור המופלג נוסח סוויפט . עושרו של המיתוס נשמר ביצירתו , אבל בצורה של פנטסיה מגוחכת , שבוחנת את הארכי...  אל הספר