מאז ימי אריסטו ועד ימינו היו מבקרי ספרות שטענו שקיימים מבני יסוד ארכיטיפיים , או מיתוסים אוניברסליים , שאינם משתנים , כמו חוקי הטבע . ולדימיר פרופ , איש האסכולה הסלבית , הבחין במבנה עומק אחד המשותף לכל מאה סיפורי העם שחקר , מבנה שכופה את עצמו , כביכול , על המחבר והקורא כאחד ! לדעת הפורמליסטים "המוסד הספרותי" הוא עולם סגור שקיים בזכות עצמו , בעל סדר פנימי קבוע משלו , והוא מורכב מצורות וממבנים ארכיטיפיים . אלה , מן הסתם , מבנים על זמניים התקפים בכל עת ובכל מקום . מה שמפריע במיוחד בתמונה זו היא הגישה הסינכרונית הזאת , הגורסת שאין מוקדם ומאוחר בתורת הארכיטיפים . נורתרופ פריי , למשל , המבקר הקנדי רב ההשפעה , מורה דרך בתורת הארכיטיפים , מרבה לכלול רומנים בין הטקסטים המייצגים את הארכיטיפים השונים . אבל כיצד אפשר לסכם את המבנה של האחים קרמזוב , דוד קופרפילד , בעקבות הזמן האבוד ואורח נטה ללון , בלי להביא בחשבון , בבחינת מרכיב סטרוקטורלי של ממש , את ממד הזמן , את העת והמקום המסוימים של ההתרחשויות — מה שמ"מ באחטין כינה בשם "כרונוטופ" — ואת המתח שנוצר בין זכרון הדברים שהיו ובין הציפייה לבאות ? המת...
אל הספר