ההקבלה הנוהגת במקרא מכוונת בעיקרה כלפי העניין לקצוב אותו מתוכו . העניין של הפסוק מתפלח לשניים , ושני הפלחים , הם הקרויים צלעות , דבוקים זה בזה באופן מן האופנים , של הקבלה שרה או ניגוד וכדומה . ומתוקף שירת המקרא שהקיצבה של העניין גרמה לצורה שגם היא ת קצכ . וקצבתה של הצורה כקצבת העניין , ער שבמקום שהעניין מתארך מתרבות הצלעות ועומדות על שלוש . האקרוסטיכון של אל"ף בי"ת הבא במקרא הוסיף עור גרם לצורה , שהפסוקים יהיו בעלי שתי צלעות , כגון במזמור לד ו קמה שבתהלים . נמצא שהאל"ף בי"ת סייע לשכלל את התבנית של מזמור , שיהיה קצב אחר לכולו . השירה העברית שלאחר המקרא נטתה ליתן בשיר מידה אחת וקצב אחד , ועשתה את פסוקיה של שתי צלעות . כך המידה בספר בן סירא , לא רק בפרקי המשלים העשויים בדוגמת הפסוקים של ספר משלי ששתי צלעות להם , אלא גם בפרקי הבקשות והתהילות . ובכתבי השיר שלאחר ספר בן סירא , בתקיעות הקדמוניות : 'עלינו לשבח ' ו י על כן נקוה לך ' והשאר , נעשה עוד זאת במקצב הפסוק , שהצלע נחלקת אף היא לשתיים כדוגמת פסוקים הרבה במקרא , כגון תהלים ג , ז ; ט , ו ; י , ב ועוד . אלא שבמקרא מקצב זה נוהג בקצת פסוקים...
אל הספר