לאחר שעזבה דבורה דרכלר את דמשק , שב השיממון לבית המבשלות . הרצפלד הרגיש במצוקתן החברתית של שתי הנשים , בלה וציפורה . הוא שם לב לכך שהן שבו להרגלן לשתוק רוב הזמן , מכונסות בתוך עצמן ומשקיעות כל מרצן בעבודות המטבח . כדי לחלצן מבדידותן , השיג הרצפלד עבורן רישיון לביקורים אצל חבריהן מדגניה ומתל עדשים העצורים בדמשק . השתיים החלו להתלוות לרופאים בביקוריהם בימי שישי . האסירים ציפו כל השבוע לביקורים בהם הביאו בלה וציפורה עמן את ניחוח הארץ שהוגלו ממנה . בהגיען , חילקו השתיים לאסירים מתנות קטנות - דברי מתיקה ובגדים חדשים שהשיגה ידן לרכוש . הן לא היו יפות ומטופחות כדבשה וחנה העירוניות . לבלה היה סנטר בולט ולציפורה - אף בולט . אולם הביקורים גרמו להן לפתוח את ליבן החם ולהשמיע דברי נועם לאומללים . יום שישי אחד קרה מקרה בו ציפורה , המכונסת בתוך עצמה , פצחה לפתע בשיר . כשנכנסה לח ' אן אל בשה באותו יום שמעה שירה שדמתה לקינה בוקעת מתוך תא . השיר , הקרוי "שירת אסיר " ( שאת מילותיו כתב המשורר נוח פינס , ( קיבל משמעות מוחשית עבורה : מכלאי , מבור שבי , אל ארצי , ארץ צבי , מה יה מה בי הלב . לא אוכל עוד אסבול...
אל הספר