אריקסימכוס : הר סוקרטס , אני גווע ... ! תן בי רוח ! נסוך את האידיאה ... ! קרב אל אפי את חידותיך הנוקבות ... ! סעודה זו נטולת חמלה עולה על כל תשוקה שניתן להעלות על הדעת ועל כל צמא ראוי לאמון ... ! איזה מצב הוא זה , שבעקבות דברים טובים אנו נוחלים רק חבלי עיכול ... ! נפשי אינה עוד אלא חלום שיוצר החומר הנאבק עם עצמו ... ! הו דברים טובים וטובים מדי , אני מצווה עליכם לחלוף ... ! אבוי ! מאז רדת היום הננו טרף לכל המשובח שבעולם , אותו משובח נורא , המוכפל במשך , כופה נוכחות בלתי נסבלת ... ככלות הכל , אני מת מתאווה מטורפת לדברים יבשים , ורציניים , ורוחניים לחלוטין ... ! הרשה נא לי להתיישב סמוך אליך ולפיידרוס ; וכשהגב מופנה במתכוון לבשרים אלה , המתחדשים תמיד , ולבדים אלה , שאינם נדלים , הנח לי להושיט אל מילותיך את הגביע העילאי של רוחי . מה אמרתם ? פיידרוס : לא כלום , בינתיים . התבוננו ברעינו האוכלים ושותים ... אריקסימכוס : אך סוקרטס ודאי לא פסק מלהרהר בדבר מה ... ? כלום עשוי הוא אי פעם להישאר בודד עם עצמו , שותק עד מעמקי הנפש ? הוא חייך מעדנות אל הדמון שלו , בשוליו האפלים של משתה זה . מה ממלמלות ש...
אל הספר