הכתיבה המשותפת הייתה אתגר , בייחוד לנוכח העובדה שמעולם לא עבדנו יחד . עד כתיבת הספר נפגשנו מדי פעם בפעם בישיבות עבודה , אבל מעולם לא ישבנו שתינו לבד . פתאום מצאנו את עצמנו בחתונה קתולית , במצב אינטימי וחושפני עד מאוד . לא ידענו לאן הדברים יובילו . חששנו שלא נסתדר במרחב הזה ושהחיבור בינינו לא ייווצר לעולם , שכן לכאורה אנחנו טיפוסים שונים מאוד . בכל יום שישי , חמש שנים רצופות , נפגשנו ותיעדנו את עשייתנו . דיברנו , דנו , התווכחנו , בכינו , צחקנו , כתבנו , מחקנו ושוב כתבנו . המפגשים הקבועים אפשרו לנו לזכור את הדברים והכניסו אותנו לרצף שלא נתן לנו להינתק , לשכוח , לברוח . כל שבוע נחשף עוד נדבך ועוד נתח מחיינו . המפגש עם חלקים שהיו מודחקים שנים , שלעתים לא שיתפנו בהם איש ולעתים גם לא את עצמנו , לא היה פשוט , ועל כן המרווחים של שבוע בין פגישה לפגישה היו הכרחיים : כך יכולנו לנוח מהעוצמה שעלתה בשיחה , לחשוב על התהליכים שעברנו ולדון בהם עם בני הבית ועם עצמנו . בתחילה זיהינו בקלות כל אחת את דברי חברתה . בהמשך הכתיבה המשותפת גילינו הרבה נקודות דמיון , עד שלעתים לא הצלחנו לזהות מי כתבה מה . עולם הד...
אל הספר