משיחתנו עולה שבילדות הרגשנו בעיקר בדידות , נחיתות , פחד ובושה . לא הבנו כללי חיים בסיסיים כגון איך מתנהגים , איך קוראים רמזים ואיך מתקשרים . המשאלות האנושיות לקביעות , לשליטה ולקשר פתוח ומזין לא התממשו . אירועי החיים התנהלו ללא רצף , ונהפכו לעול על צוואר שאיתו היה עלינו להתמודד במסע . איהיכולת לעמוד בציפיות פגעה בכל תהליכי ההתקשרות עם הסביבה והפריעה לנו להפנים את הסביבה כסביבה טובה . זאת ועוד , היא פגעה מאוד בערך העצמי המתגבש שלנו כילדות . אם ילדים רגילים זקוקים לסביבה שתסביר להם , תבנה להם ותתווך להם את המציאות , אנחנו היינו זקוקות לתיווך רב יותר , משום שחשבנו אחרת , הבנו אחרת , תפסנו אחרת וראינו אחרת . אנחנו חווינו את הסביבה ככזו שאינה מצליחה לעזור לנו במידה מספקת , למרות ההשקעה והניסיונות החוזרים ונשנים . בו בזמן היו לנו תחושות קשות של תסכול ואכזבה מעצמנו . את הרגשות הללו חווינו בעוצמה , אף שלא תמיד ביטאנו בגלוי . פעמים רבות אמרנו לעצמנו : "אני דפוקה , אני לא יכולה , אין שום סיכוי שאעשה זאת , תמיד אני שוכחת " ... הרגשנו שאנחנו מאכזבות את האנשים שהיינו הכי רוצות לרצות , האנשים הקרובי...
אל הספר