אורלי : עדיין קשה לי לדבר . התקופה הזאת ספוגה כאב . שני הזיכרונות הראשונים שלי כילדה הם אלה : האחד - אני מזהה את אבא שלי מרחוק על יד חנות . אני רצה לקראתו ומחבקת את רגלו , והוא מסתובב - זה לא הוא . המבוכה והבושה היו עצומות . חודשים לא עברתי על יד אותה חנות . נראה שהקושי שלי בקשב חזותי , בזיהוי פרטים ופרצופים , שמשפיע על יכולתי לזהות אנשים עד היום , הוא שהביא אותי לעשות את אותה הטעות . בזיכרון השני אני בתוך חבורת ילדים בני שלוש בגן . הם מחזיקים בחבל ארוך והולכים אל עבר גן השעשועים . אני בסוף החבל כעונש על שלא התנהגתי יפה ולא ישבתי בשקט כמפגש הלמידה של הילדים עם הגננת . אני לא הולכת . אני נגררת אחרי כולם ותוקעת את עקביי בקרקע , מנסה לשווא לעצור את כל ילדי הגן והגננות ולמחות על העונש . תחושת העלבון מהעונש , חוסר האונים ותחושת חוסר הצדק ליוותה אותי פעמים רבות בילדות . לא הייתי מודעת להתנהגותי האימפולסיבית . לא יכולתי להתרכז לאורך זמן ולא קלטתי את הפער בין ההתנהגות הנורמטיבית של האחרים ובין זו שלי . מצב זה הביא לידי כך שלא היה לי שום הסבר לחיכוכים האיןסופיים עם הסביבה , חוץ מההבנה שאני ילדה...
אל הספר