גם אם נאמר שהמטפורה ההיא הייתה קבילה , ותמונות אכן היו כאותו חלון הפתוח אל עולם החוץ וכאמור אצל אלברטי מבעדו מתבוננים במה שנמצא מצויר שם , לא יהיה בכך כדי לצמצם את מעשה הציור לכלל חיתום במסגרת ותו לא , ובוודאי שלא יועמד על מסירה פחות או יותר ממדוקדקת של רכיבי המכלול שכך התכונן , במלואם או בחלקם . שגם אז נהיה רשאים לצפות שהפעולה שהיא תשתית אותו חיתום תימצא מציינת באופנים הנאותים לכך כיצד הנתון של החלון אחוז מעיקרו בעובדה של פעירתו לרווחה - ובמלים אחרות , שהיא תעשה ראווה לכך שהגדרת התמונה 1 [ tableau ] חייבת להיזקק דרך קבע להגבלתה הראשונית . ה"פתוח" לעולם אינו מושג ומושלם עד תום במעש המחולל אותו , והוא חייב לקיים את עצמו בתור מה שהוא בהיפתחות שהיא כביכול נמשכת ומתמדת , מעין מה שהייתה היצירה האלוהית בעיני 2 דקרט , או מה שהייתה המהפכה בעיני טרוצקי : ולכן , למן n Citta ideate באויבינו ( ציור שיוחס זמן רב לפיירו דלה פרנצ'סקה או לפלוני מאנשי חוגו ) אל בנות הלוויה של ולאסקז , כלכלת הייצוג הנחשב קלסי אינה נחשפת לעולם במלואה אלא ברגעי ההשעיה שלה , כאשר אין אנו יכולים להחליט אם המסך מורם ומגלה ...
אל הספר