לא אכחיש את העונג , וגם לא את הפליאה , שמתעוררים בי עם הופעתו של חיבור קטן זה בעברית . שניהם גם יחד - העונג , אבל לא פחות מכן הפליאה - מתגברים עוד יותר לנוכח העובדה שתרגום זה היה קרוב מאוד להקדים אפילו את הופעת התרגום האנגלי : שמתוך כך נראה כאילו ההתנגדויות הקמות דרך שגרה לערער על אנליזה ברוח פרוידיאנית של יצירת מופת נוצרית שהיא כה יחידת סגולה , מפנות בזה את מקומן , אצל הקוראים שהם בני התרבות העברית , למין דבר העשוי להיחשב פריקה של הדחקה . כי אמנם , הדימוי שתמונה זו מעמידה , של הבתולה הקדושה ששעת לידתה קרבה לבוא - יותר משהוא מפר את הציווי "לא תעשה לך , " הוא מסכל אותו מכוח המעקף של ההתגשמות בבשר , שמעניקה רשות לשיווי דמות : היות שהאלוהים האב , שלא אמר די בבריאת אדם בצלמו , מניח לעצמו להתגלות בנראה בהיעשותו גוף , הרי שהדימוי החזותי של האם אומר שהכן הוא חלופת המשיח . אלא שבדימוי הזה , האישה מורה באצבע על אותו מקום שמשם עתיד הילד לבוא לעולם , ודי בכך לגרום שהשאלה שהוא מעלה לא תהיה נסבה מעיקרה על מה שמפריד בין שני הסעיפים הללו של אמונת הייחוד , אלא על האפשרות של בן אנוש לצייר לעצמו את הליד...
אל הספר