המחשבה על חילוצם בדרך של בריחה או שחרורם בפעולה צבאית ישראלית עלתה לא פעם במוחם של החמישה , אך מעולם לא התייחסו לכך ברצינות ולא תלו בכך תקוות . בימי השבי הראשונים הדהדה בלב מעטים בארץ משאלה כמוסה לחל ץ את החמישה בכוח , ואם לא לחלצם , אזי לפחות להגיע אליהם , לראותם ולחזק בהם תחושה שלא ננטשו . משאלה זאת לא הייתה פרי של התגייסות ממל כתית , אלא רק יזמה עצמאית , ביטוי לרוח האחריות ההדדית ובתחושה של עורמה הרפתקנית כל יכולה . ניסיונות הנפל בימי השבי הראשונים "לקנות" את השחרור בשוחד סיבכו את החמישה , אבל לא הרתיעו אותם מלשוב ולנסות להשתחרר באותה דרך . גם מקבלי ההחלטות בארץ נבוכו . בעוד החמישה יושבים בכלא צידון , בשבוע האחרון לחודש אוקטובר , 1947 הגיע אדם מלבנון עם הצעה לשחררם . הוא נפגש כנראה עם עזרא דנין , היועץ לענייני ערבים , שלא היה בסמכותו להחליט . דנין העביר את ההחלטה למשה , ומשה היה רק אחד . משה שרת [ אז ; שרתוק , [ וזה הציע שהטיפול יימסר לחוטר ישי וליגאל פייקוביץ' ( יגאל אלון . ( משה ענה לעזרא ב 29 באוקטובר , 1947 ובתשובתו כינה את מוסר הידיעה : "הגוי . " ה"גוי" הלבנוני הזה טען , ששמע...
אל הספר