מאז באה לעולם , היתה הקהילה היהודית בארץ ישראל מפוצלת ושסועה מבחינה תרבותית , חברתית , אידאולוגית ועדתית . עם הגעתה של העלייה הראשונה הותוו השסעים בעיקר על פי מסורות תרבותיות דתיות . הקו החוצה המרכזי היה בין יוצאי אשכנז מכאן , ליוצאי הקהילות היהודיות שמוצאן בחברות המוסלמיות במזרח התיכון מכאן . גם כל אחת משתי הקהילות הגדולות היתה מורכבת מקבוצות משנה ששמרו על ייחודן התרבותי החברתי . במיוחד בלטה בכך הקהילה המזרחית , שרבו בה קהילות המשנה , כגון ספרדים דוברי לאדינו ומספר רב של עדות אחרות דוברות ערבית ומגוון שפות יהודיות ייחודיות . כל אלה כונו כידוע אנשי 'היישוב הישן . ' עם בואה של העלייה הראשונה ( 1882 ) נוסף ממד חדש לרב גוניות של היישוב . נוצרה אז ההבחנה בין העולים החדשים — שהיתה להם זיקה אידאולוגית וארגונית לתנועת חיבת ציון , שקדמה להקמת התנועה הציונית בידי הרצל — ובין היישוב הישן . עולים אלה שהגיעו ממזרח אירופה נבדלו ללא ספק מהקהילות המזרחיות , אולם ראו את עצמם גם שונים לחלוטין מהקהילות האשכנזיות למיניהן של אנשי היישוב הישן . מוקד השוני היה שייכותם לתנועת חיבת ציון , שביקשה להניע יהודים ...
אל הספר