בימי הביניים נחלקו הפילוסופים ביחס לשאלות : האם האדם יכול לדעת את אלוהים במהותו ? והאם הוא יכול לדבר עליו באמת , ולא רק במליצות ובמטפורות ? העמדה השלילית הקיצונית הייתה זו של הרמב " ם . הוא טען שאי אפשר לדעת את מהותו של אלוהים ואי אפשר לדבר עליו באמת , ושכל התארים שלנו לאלוהים אינם אלא מליצות ומטפורות . לדעתו , כל מה שנאמר על אלוהים במקרא הוא בבחינת "דיברה תורה כלשון בני אדם " ( בבלי , ברכות לא , ע " ב ומקבילות , ( כלומר , כלשון "הדמיון ההמוני " ( מורה הנבוכים א : כה השוו משנה תורה , הלכות יסודי התורה א : ט , יב . ( הרמב " ם הסביר שכל מילה המתארת את אלוהים עושה זאת "בשיתוף גמור , " כלומר באופן דו משמעי לחלוטין . למשל , המילה "נמצא " במשפט "אלוהים נמצא " היא שונה באופן מוחלט מן המילה " נמצא " במשפטים רגילים , כמו "האדם נמצא " או "העולם נמצא , " ואין שום דבר משותף בין השימוש התאולוגי ובין השימוש הרגיל אלא המילה "נמצא " בלבד ( מורה הנבוכים א : לה , נב , נו . ( מכאן שאם אנחנו אומרים "אלוהים נמצא , " אין למשפט זה כל משמעות ידועה . מדוע בכל זאת אנו אומרים "אלוהים נמצא ?" לפי הרמב " ם , מטרתנ...
אל הספר