את הפילוסופיה האריסטוטלית ביקר ר ' חסדאי קרשקש לא רק ביחס להשקפתה על אודות היקום , אלא גם ביחס להשקפתה על אודות העולם הקטן , האדם . הוא הסתייג מתפיסת הנפש של אריסטו , והציע תפיסה חלופית משלו . אריסטו הגדיר את הנפש כ " צורה " ו " אנטלכיה " = ) שלמות , אקטואליות , מימוש סופי ) של "גוף טבעי אשר לו חיים בכוח " ( על הנפש ב : א 412 א . 1 במילים אחרות , הנפש היא עקרון החיות של האורגניזם . למשל , לעומת העין והאמן , שהן איברים גופניים של האורגניזם , הראייה והשמיעה הן פעילויות נפשיות שלו . מן ההגדרה האריסטוטלית לנפש מסתבר כי במות האורגניזם נעלמת הנפש לגמרי : אדם מת כי אין לו נפש , ואין לו נפש כי הוא מת . לכן , למשל , אדם מת אינו רואה או שומע , שכן יש לו רק גוף , אך לא נפש . אולם במקומות אחרים אריסטו דיבר על נצחיותו ועל אלוהיותו של השכל האנושי ועל היותו נבדל מן הגוף ומכוחות הנפש החיוניים ( על הנפש ג : ה 430 א ; אתיקה ניקומאכית י : ז 1177 א . ( בהתבססם על תפיסות אלו טענו הפילוסופים האריסטוטליים בימי הביניים כי נפש האדם כלה במות הגוף , פרט לשכל שנשאר לנצח . הם פיתחו את מושג "השכל הנקנה , " שהוא השכ...
אל הספר